תרומת איברים לפי ההלכה
תרומת איברים – הצלת חיים וגמילות חסד
מעבר לפולמוס ולדיונים ההלכתיים שיפורטו להלן, יש לציין דבר אחד: על פי דעת מרבית הרבנים, תרומת איברים, כאשר היא מתבצעת על פי חוקי ההלכה, מזכה את הנפטר התורם ואת בני משפחתו בזכות גדולה בעולמות העליונים ובעולם הזה כאחד.תרומת איברים מחברת בתוכה את המצווה העליונה של הצלת חיים ביחד עם גמילות חסד.
כל הדתות תומכות בתרומת איברים להצלת חיים.
הצלת חיים – מעל הכל (כמעט)
הצלת חיים היא ערך יסוד עליון ביהדות. למעשה, מותר לעבור על כל מצווה אחרת, כדי להציל נפש, פרט לשלוש מצוות והן: שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. ניתן למצוא בתורה ובהלכה מקומות רבים המורים שהצלת חיים היא מצווה עליונה הגוברת על כל השאר. לדוגמה: "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא, י"ט, ט"ז). רש"י מפרש שם שאסור לאדם לעמוד בחיבוק ידיים אם אפשר להציל אחר ממוות, ובערוך השולחן (חושן משפט סימן תכו סעיף ד) מוסיף: "ולא לשמור את עצמו יותר מדי, ... וכל המקיים נפש מישראל כאלו קיים עולם מלא".מהו מוות הלכתי?
כל פסיקה רבנית המתירה תרומת איברים (ואף רואה בה מצווה), מציבה סייג אחד: תרומת איברים מותרת רק אם היא נעשית לפי חוקי ההלכה. במרכז הסוגיה ההלכתית עומדת קביעת מותו של האדם – זו חייבת להיות על פי חוקי ההלכה.לאורך ההיסטוריה היוותה הגדרת מותו של האדם סוגיה רפואית פילוסופית ואתית בקרב תרבויות ודתות שונות. במחצית השנייה של המאה ה-20, בעקבות התפתחות הידע הטכנולוגי והמדעי, הושגה בקרב הרופאים, הפילוסופים והמשפטנים בעולם התכנסות רחבה סביב הגדרה אחידה: מוות של אדם יוגדר כאשר הנו מוות מוחי-נשימתי, דהיינו מצב שבו יש הוכחה להפסקת פעילות המוח כולו, ובכלל זה גם נשימה עצמונית, באופן בלתי הפיך, למרות פעילות תקינה של הלב ומחזור הדם.
גם בהלכה היהודית התקיים לאורך השנים פולמוס לגבי קביעת מותו של אדם, וניתן לקבוע כי הסכמה הושגה לגבי מספר תנאים מוקדמים הכרחיים לקביעת מוות:
- א. האדם אינו מזיז איבריו.
- ב. האדם הוא מחוסר הכרה.
- ג. האיבר שהיעדר פעילותו מגדירה את רגע המוות, פסק לפעול לחלוטין ובאופן בלתי הפיך.
- א. הפסקת פעילות הנשימה ופעילות הלב.
- ב. הרס המוח כולו (גם אם עדיין קיימת פעילות לבבית).
- ג. היעדר מוחלט של נשימה עצמונית באופן בלתי הפיך, גם אם יש עדיין פעימות לב. המוח בהגדרה זו חשוב רק בעובדה שבו (היינו בגזע המוח) מצוי מרכז הנשימה, והפסקת
פעילותו המוחלטת והבלתי הפיכה מעידה על הפסקה מוחלטת ובלתי הפיכה של הנשימה העצמונית.
מוות מוחי הוא המוות ההלכתי
בשנת 1985 נתבקשה הרבנות הראשית לישראל להכריע בסוגיה. לצורך כך מינתה הרבנות ועדה המורכבת מרבנים ומיועצים רבנים-רופאים. מסקנותיה התקבלו פה אחד על ידי מועצת הרבנות הראשית, והן קובעות שאדם שמתקיימים בו כל התנאים המדעיים האובייקטיביים הכלולים בקביעת מות המוח כולו, כולל ובעיקר גזע המוח, והיעדר בלתי הפיך של הנשימה - הוא אכן מת לכל דבר ועניין.אולם פסק ההלכה אינו מסתפק בכך אלא מדגיש כי קביעת המוות, על בסיס הגדרה זו, תיעשה בצורה מסוימת, אותה הוא מפרט, ורק אז תרומת האיברים מותרת.
כיצד נקבע מוות מוחי על פי ההלכה?
למשרד הבריאות נוהל מדוקדק של קביעת מוות מוחי המפורט בחוזר מנכ"ל והוא כולל חובת בדיקה מדוקדקת של שני רופאים מומחים בעת קביעת המוות. אולם הרבנות הראשית לישראל לא הסתפקה, כאמור, בנוהל זה, ודרשה תנאים נוספים. כך במשך שנים, למרות שכבר התקבל פסק הלכה לגבי מוות מוחי כמוות הלכתי ברמה העקרונית, המשיכו לשרור חילוקי דעות בין הקהיליה הרבנית לרפואית על הדרך המעשית לקביעת מוות מוחי.בעקבות המחלוקות הוקמה ועדת היגוי מצומצמת אשר ניסחה רשימת כללים לקביעת מוות מוחי המקובלים על שתי הקהיליות ויוצרים קונצנזוס חברתי רחב ככל האפשר.
הכללים האלה עוגנו בסיכומו של דבר בחוק ביוזמתו של ח"כ עתניאל שנלר. חוק מוות מוחי נשימתי התשס"ח – 2008 המנסח את כל הדרישות לקביעת מוות מוחי אשר מקובלות הן על רופאים והן על אותם רבנים המקבלים עקרונית את מות המוח כמות האדם. החוק מיישב את כל הסוגיות – המדעית-רפואית, הציבורית וההלכתית.
הנחיות החוק כוללות:
- תוספת מבחן אובייקטיבי: תוספת של מבחן מכשירני אובייקטיבי למבחנים הקליניים של חוזר מנכ"ל. מבחן זה אמור להתבצע בכל מקרה, לא רק במקרים שבדיקה קלינית מלאה היא בלתי אפשרית (אגב, דרישה זו קיימת גם במספר מדינות בעולם).
- הסמכה מיוחדת לרופאים: רופאים יידרשו לקבל הסמכה מיוחדת לקביעת מוות מוחי-נשימתי. כדי לקבל את ההסמכה הם יצטרכו לעבור הכשרה מיוחדת בקורס שתכניו ייקבעו על ידי משרד הבריאות, ההסתדרות הרפואית והרבנות הראשית.
- בקרה של ועדת מעקב: הליך קביעת מוות מוחי בישראל יהיה נתון למעקב של ועדת מעקב עליונה מיוחדת המורכבת מרופאים, מרבנים ומאנשי ציבור שתבדוק כל מקרה ותוודא את תקינותו.
- אחידות בכל המדינה: הליך קביעת מוות מוחי יהיה אחיד לכל בתי החולים בישראל ויתבצע בכל חולה שנבדקת בו אפשרות של מוות מוחי.
ההלכה מאשרת את החוק
בחודש ספטמבר 2009 אישרה הרבנות הראשית, בראשות הראשון לציון הרב שלמה עמאר והרב הראשי לישראל הרב יונה מצגר כי חוק מוות מוחי נשימתי תואם את ההלכה. ומכאן שניתן עכשיו ללא סייג ליישם את פסיקת הרבנות משנת 1986, המתירה לתרום איברים בתנאי שהמוות נקבע על פי ההלכה.ניתן לסכם ולומר כי קביעת מוות מוחי נשימתי נעשית היום בהליך קפדני על פי נהלי משרד הבריאות – חוזר מנכ"ל - על ידי שני רופאים מומחים שעברו הכשרה מיוחדת, ולאחר ביצוע בדיקה מכשירנית שהראתה היעדר פעילות מוחית, וזאת על פי חוק מוות מוחי נשימתי, ובתיאום מלא עם דרישות הרבנות הראשית לישראל וההלכה.
בנוסף, ניתן בכרטיס התורם ניתן להתנות את התרומה באישורו של איש דת על פי בקשת המשפחה. הניסוח הנוכחי של כרטיס התורם מעורר קשיים הלכתיים מסוימים, ובימים אלו מתקיים דיון לעדכון ולתיקון כרטיס התורם כך שיענה על דרישות ההלכה מבחינת הניסוח.
לכל ספק - תשובה
בנוסף לסוגיה המרכזית של קביעת המוות, קיימות גם סוגיות הלכתיות נוספות העשויות להתעורר בהקשר של תרומת איברים. הדת היהודית מייחסת חשיבות רבה לכבוד המת, וקיימות הלכות ברורות לגבי הטיפול הראוי בו, שיבטיח שמירה על כבודו. האם תרומת איברים - שהיא מצילת חיים לכל הדעות - מהווה סתירה לחובה לשמור על כבוד המת? נראה להלן כיצד מתייחסת ההלכה לסוגיה זו.ניוול המת – קיים איסור מן התורה על הטלת מום במת שלא לצורך. אולם אם הטלת המום נעשית לצורך הצלת חיים, כמו במקרה זה, מסכימים הרבנים שיש להתירה שהרי פיקוח נפש דוחה את כל האיסורים שבתורה – כולל איסור ניוול המת – פרט לשלש עברות (עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים) שאינם נדחים מפני פיקוח נפש.
הלנת המת - הלנת קבורת המת אסורה מן התורה. קציר האיברים עשוי לעכב קבורה במספר שעות, אולם מאחר שהוא נועד להצלת חיים, מסכימים הרבנים כי איסור הלנת המת נדחה מפני פיקוח נפש.
הנאת המת – יש איסור מן התורה לקבלת הנאה ממת. מכיוון שמדובר באיברים למען הצלת חיים, מסכימים הרבנים כי איסור ההנאה מן המת נדחה מפני פיקוח נפש.
לאור כל זאת, מובן כי המצווה של תרומת איברים, בהיותה מצילת חיים, עומדת מעל האיסורים הכרוכים בטיפול במת.
תהליך נטילת האיברים מן הנפטר נעשה בבית החולים, בחדר ניתוח, בצורה מכובדת ומקצועית, במהירות מירבית ותוך שמירה מלאה על כבודו.
האם קרנית מצילה חיים?
יש הגורסים כי על פי ההלכה לא ניתן לקחת קרנית מהמת, משום שהיא אינה מצילת חיים, ולכן ההלכות של שמירת כבוד המת אינן מתבטלות בפניה, ומכאן שלא ניתן לקצור אותה מן המת.אולם רבנים רבים וחשובים פסקו שעיוורון היא מחלה מסכנת חיים באשר סביבתו של העיוור מהווה סיכון לחייו. לאור זאת, נפסק כי גם תרומת קרנית היא "הצלת חיים", ודינה כדין כל איבר אחר לצורך תרומה מן המת. רבנים אחרים התירו נטילת קרניות מהמת להצלת אדם מעיוורון גם בגלל נימוקים הלכתיים אחרים.
ובתחיית המתים?
יש הסבורים כי אסור להוציא איברים מגופו של המת, כי הם יהיו נחוצים לו לתחיית המתים.יש לציין כי מרגע הקבורה מתחיל תהליך של ריקבון והתפוררות גופו של האדם, כך שאיבריו בוודאי אינם נשמרים לו לתחיית המתים. מרבית הרבנים קובעים כי בתחיית המתים ידאג הקב"ה להשיב לכל אדם את כל איבריו, כשם שהוא משיב לו את חייו. בדומה, גם אדם שבחייו קטעו לו גפה, או כרתו לו איברים פנימיים שונים, בוודאי יקום לתחיית המתים ללא המומים הללו. ואמנם מרבית הרבנים אינם מציינים את שאלת תחיית המתים כגורם בעל משמעות הלכתית בשאלה של תרומת איברים.
כתיבה ועריכה: הרב פרופ' אברהם שטיינברג.